הפר

Hebrew

Etymology 1

Root
פ־ר־ר (p-r-r)

Verb

הֵפֵר • (hefér) third-singular masculine past (hif'il construction)

1. to violate, to break, to breach (an agreement or a promise)

Conjugation

Conjugation of הֵפֵר (see also Appendix:Hebrew verbs) 

non-finite forms		to-infinitive: לְהָפֵר action noun: הֲפָרָה
finite forms		singular		plural
		m.	f.	m.	f.
past	first	הֵפַרְתִּי		הֵפַרְנוּ
	second	הֵפַרְתָּ	הֵפַרְתְּ	הֲפַרְתֶּם1	הֲפַרְתֶּן1
	third	הֵפֵר	הֵפֵרָה	הֵפֵרוּ
present		מֵפֵר	מפירה / מְפֵרָה	מפירים / מְפֵרִים	מפירות / מְפֵרוֹת
future	first	אָפֵר		נָפֵר
	second	תָּפֵר	תָּפֵרִי	תָּפֵרוּ	תָּפֵרְנָה2
	third	יָפֵר	תָּפֵר	יָפֵרוּ	תָּפֵרְנָה2
imperative		הָפֵר	הָפֵרִי	הָפֵרוּ	הָפֵרְנָה2
notes		Pronounced הֵפַרְתֶּם and הֵפַרְתֶּן in informal Modern Hebrew. Rare in Modern Hebrew.

References

• “הפר” in the Hebrew Terms Database of the Academy of Hebrew Language

Etymology 2

Noun

הַפָּר • (hapár)

1. singular definite form of פַּר (par)‎