קינן

Hebrew

Root
ק־נ־ן (q-n-n)

Verb

קינן / קִנֵּן • (kinén) (pi'el construction)

1. to nest

Conjugation

Conjugation of קינן / קִנֵּן (see also Appendix:Hebrew verbs) 

non-finite forms		to-infinitive: לְקַנֵּן action noun: קינון / קִנּוּן
finite forms		singular		plural
		m.	f.	m.	f.
past	first	קיננתי / קִנַּנְתִּי		קיננו / קִנַּנּוּ
	second	קיננת / קִנַּנְתָּ	קיננת / קִנַּנְתְּ	קיננתם / קִנַּנְתֶּם	קיננתן / קִנַּנְתֶּן
	third	קינן / קִנֵּן	קיננה / קִנְּנָה	קיננו / קִנְּנוּ
present		מְקַנֵּן	מְקַנֶּנֶת	מְקַנְּנִים	מְקַנְּנוֹת
future	first	אֲקַנֵּן		נְקַנֵּן
	second	תְּקַנֵּן	תְּקַנְּנִי	תְּקַנְּנוּ	תְּקַנֵּנָּה1
	third	יְקַנֵּן	תְּקַנֵּן	יְקַנְּנוּ	תְּקַנֵּנָּה1
imperative		קַנֵּן	קַנְּנִי	קַנְּנוּ	קַנֵּנָּה1
notes		Rare in Modern Hebrew.

Proper noun

קֵינָן • (keynán) m

1. (biblical) Kenan (a descendant of Seth, son of Enos)

References

• H7018 in Strong, James (1979) Strong’s Exhaustive Concordance to the Bible
• “קנן” in the Hebrew Terms Database of the Academy of Hebrew Language

Further reading

• קינן on the Hebrew Wikipedia.Wikipedia ^he