הבריח

See also: ה־ בריח

Hebrew

Root
ב־ר־ח (b-r-ḥ)

Verb

הִבְרִיחַ • (hivriakh) third-singular masculine past (hif'il construction, passive counterpart הוברח / הֻבְרַח)

1. to cause someone to flee
2. to smuggle (goods or people)
3. to bar (door or gate)

Conjugation

Conjugation of הִבְרִיחַ (see also Appendix:Hebrew verbs) 

non-finite forms		to-infinitive: לְהַבְרִיחַ action noun: הַבְרָחָה
finite forms		singular		plural
		m.	f.	m.	f.
past	first	הִבְרַחְתִּי		הִבְרַחְנוּ
	second	הִבְרַחְתָּ	הִבְרַחְתְּ	הִבְרַחְתֶּם	הִבְרַחְתֶּן
	third	הִבְרִיחַ	הִבְרִיחָה	הִבְרִיחוּ
present		מַבְרִיחַ	מַבְרִיחָה	מַבְרִיחִים	מַבְרִיחוֹת
future	first	אַבְרִיחַ		נַבְרִיחַ
	second	תַּבְרִיחַ	תַּבְרִיחִי	תַּבְרִיחוּ	תַּבְרַחְנָה1
	third	יַבְרִיחַ	תַּבְרִיחַ	יַבְרִיחוּ	תַּבְרַחְנָה1
imperative		הַבְרֵחַ	הַבְרִיחִי	הַבְרִיחוּ	הַבְרַחְנָה1
notes		Rare in Modern Hebrew.