מיין

See also: מײַן

Hebrew

Etymology 1

Root
מ־י־ן (m-y-n)
3 terms

Verb

מיין / מִיֵּן • (miyén) (pi'el construction)

1. (transitive) to sort

Conjugation

Conjugation of מיין / מִיֵּן (see also Appendix:Hebrew verbs)

non-finite forms		to-infinitive		לְמַיֵּן
		action noun		מייון / מִיּוּן
finite forms		singular		plural
		m	f	m	f
past	first	מיינתי / מִיַּנְתִּי		מיינו / מִיַּנּוּ
	second	מיינת / מִיַּנְתָּ	מיינת / מִיַּנְתְּ	מיינתם / מִיַּנְתֶּם	מיינתן / מִיַּנְתֶּן
	third	מיין / מִיֵּן	מיינה / מִיְּנָה	מיינו / מִיְּנוּ
present		מְמַיֵּן	מְמַיֶּנֶת	מְמַיְּנִים	מְמַיְּנוֹת
future	first	אֲמַיֵּן		נְמַיֵּן
	second	תְּמַיֵּן	תְּמַיְּנִי	תְּמַיְּנוּ	תְּמַיֵּנָּה1
	third	יְמַיֵּן	תְּמַיֵּן	יְמַיְּנוּ	תְּמַיֵּנָּה1
imperative		מַיֵּן	מַיְּנִי	מַיְּנוּ	מַיֵּנָּה1

¹ Rare in Modern Hebrew.

Etymology 2

From English Maine.

Proper noun

מיין / מֵיְן • (meyn) f

1. Maine

Yiddish

Verb

מיין • (meyn)

1. inflection of מיינען (meynen):
   1. first-person singular
   2. imperative singular

Determiner

מיין • (mayn)

1. (nonstandard) Unpointed form of מײַן (mayn).