מבטא

Hebrew

Root
ב־ט־א (b-ṭ-ʾ)

Noun

מִבְטָא • (mivtá) m (plural indefinite מִבְטָאִים) [pattern: מִקְטָל]

1. an accent (distinctive manner of pronouncing a language)

Declension

Declension of מִבְטָא

Number	Isolated forms		With possessive pronouns
	State	Form	Person	singular		plural
				m.	f.	m.	f.
singular	indefinite	מִבְטָא	first	מִבְטָאִי		מִבְטָאֵנוּ
	definite	הַמִּבְטָא	second	מִבְטָאֲךָ	מִבְטָאֵךְ	מִבְטַאֲכֶם	מִבְטַאֲכֶן
	construct	מִבְטָא־	third	מִבְטָאוֹ	מִבְטָאָהּ	מִבְטָאָם	מִבְטָאָן
plural	indefinite	מִבְטָאִים	first	מבטאיי / מִבְטָאַי		מִבְטָאֵינוּ
	definite	הַמִּבְטָאִים	second	מִבְטָאֶיךָ	מבטאייך / מִבְטָאַיִךְ	מִבְטָאֵיכֶם	מִבְטָאֵיכֶן
	construct	מִבְטָאֵי־	third	מִבְטָאָיו	מִבְטָאֶיהָ	מִבְטָאֵיהֶם	מִבְטָאֵיהֶן